בריאת העולם. בריאתנות. העולם קדמון. קדמות העולם. נצחיות העולם. חידוש העולם. יש מאין. קוסמולוגיה. אסטרופיזיקה. גיל העולם. היווצרות היקום. גיל היקום. המפץ הגדול. התפשטות היקום. אבולוציה. יקום מחזורי. ראשית היקום. התפתחות היקום. תאוריית המצב היציב. מבנה היקום. בעיית האינדוקציה. פילוסופיה של המדע ועוד.
כפי שכבר ביארתי בהרחבה (כאן) אלוהים הוא המציאות עצמה שהייתה בטרם הופיע העולם / המקום והזמן.
אלוהים הוא ההעדר המוחלט של ה"יש" שהיה בטרם היו ציר הזמן ומרחב המקום. וכפי שכבר ביארתי, מה שנדמה לאדם כ"כלום" זהו בכלל ה"שלם" והדבר הגדול ביותר שקיים. וכל היקום כולו הוא רק פחות מנקודה אחת ביחס לכלום שהוא ה"שלם" שממנו נוצר העולם.
גם לפי סיפור בריאת העולם וגם לפי תאוריית המפץ הגדול, לדעת כולם היקום דהיינו, מרחב המקום וציר הזמן לא היו קיימים מאז ומעולם. ז"א לדעת כולם, הייתה מציאות שלא היה בה זמן, והמציאות הזאת היא אלוהים שהוא מעל הזמן ומעבר למקום.
הוויכוח בין הבריאתנים לבין תאוריית האבולוציה הוא רק על התאריכים, אך על המהות כולם מסכימים. כמובן שהאמת היא אחת, והאמת היא שהזמן עצמו נוצר בכל רגע מחדש. דהיינו, בריאת העולם / המפץ הגדול מתרחש בכל רגע מחדש, כפי שכבר ביארתי כאן.
אך קיימת גם דעה פילוסופית נוספת שלישית שאינה מדעית ו/או דתית, שאומרת כי הזמן והמקום היו קיימים כל הזמן וכי היקום עצמו בכלל לא נברא מעולם, אלא הוא היה קיים כל הזמן.
בנוסף, תחושת הזמן עצמה גורמת לאדם להרגיש כי הזמן היה קיים כל הזמן, מאחר שהאדם אינו מסוגל להבין בשכלו מהי מציאות ללא זמן. כך שנדמה כאילו העולם בכלל לא נברא מעולם, דהיינו, הזמן והמקום כל הזמן היו קיימים.
נמצא כי יש 2 דעות מנוגדות.
דעה 1 - בריאת העולם / המפץ הגדול, שטוענות כי המקום והזמן נבראו יש מאין.
דעה 2 - העולם קדמון, דהיינו, המקום והזמן קיימים מאז ומעולם.
אז מהי האמת? וכיצד היא משתקפת ב 2 הדעות ההפוכות?
האמת היא ששתי הדעות נכונות בו זמנית.
מצד האמת חווית הזמן והמקום נוצרות בכל רגע מחדש. מצד האמת לאמיתה, כל רגע זאת בריאה חדשה ועולם חדש לגמרי. מצד האמת לא צריך יותר מאשר מחשבה אחת שנמשכת פחות מרגע אחד, כדי להכניס לתוכה את כל הזמן כולו וגם את המקום כולו (ראה כאן).
הגיל האמיתי של היקום כולו, הוא פחות מרגע אחד. היקום כולו נוצר כרגע כפי מה שהוא כרגע. הזמן עצמו מתהווה בכל רגע מחדש יש מאין, בדיוק כמו ברגע הבריאה / המפץ הגדול.
ונחדד את העניין הזה עוד יותר. קיימות 2 נקודות מבט שונות על ציר הזמן. נקודת מבט של האדם מתוך ציר הזמן ונקודת מבט של המציאות *אל תוך* ציר הזמן שבתוכה.
מנקודת המבט של האדם שנמצא בתוך ציר הזמן, מנקודת המבט שלו הזמן קיים מאז ומעולם וגודלו הוא אין סופי. מנקודת המבט של האדם שנמצא בתוך הזמן, הזמן עצמו אורכו נדמה כאין סופי לשני הצדדים, דהיינו, עבר ועתיד.
מצד האדם שנמצא בתוך הזמן, הזמן נברא כרגע בהווה וברגע הזה, עם תחושה של אין סוף זמן אחורה וקדימה.
חשוב לזכור, כי אם לא היה לאדם דמיון, הרי שגם העבר וגם העתיד לא היו קיימים עבורו!
העבר קיים רק בזיכרון / דמיון של האדם וגם העתיד קיים רק באמצעות הדמיון של האדם.
זה שיש עבר / עתיד זה לא ברור מאליו. אדם ללא זיכרון, לא היה יודע שיש עבר. ואדם ללא דמיון כלל, לא היה יודע גם לא על קיומו של העתיד, אלא הוא תמיד היה חי את הרגע הזה של ההווה.
בכל מקרה, בכל רגע הזמן עצמו נוצר מחדש עם התחושה / רגש שאורכו הוא אין סופי לשני הכיוונים.
גם מרחב המקום עצמו הוא תחושה שיש לאדם. בפועל לא ממש צריך מקום כדי להרגיש מקום. לדוגמא, בחלום בשעת השינה האדם מרגיש מקום, למרות שלא באמת קיים המקום... לפחות הוא לא תופס מקום יותר מאשר המקום שתופסת המחשבה...
בכל מקרה, המציאות מהווה ממהותה גם את התחושה של המקום וגם את התחושה של הזמן בכל רגע מחדש.
גם הזמן וגם המקום אלו רק תחושות שונות שנגזרות מהמהות האחת של המציאות עצמה שמהווה אותם בכל רגע מחדש.
אך קיימת גם נקודת מבט נוספת על הזמן ועל המקום. זאת כמובן נקודת המבט של המציאות.
מנקודת המבט של המציאות, הזמן והמקום אינם קיימים כלל בשום רגע!
ז"א מאחר שהמציאות היא זו שמהווה את הזמן ואת המקום ממהות עצמה ממש, הרי שמנקודת המבט שלה הזמן והמקום וכל מה שיש בהם, זאת המהות העצמית שלה ממש. ומצד המהות הכל נמצא באחדות גמורה, כך שמצד המהות אין הבדל בין שום מקום לשום מקום ובין שום זמן לשום זמן.
מצד המהות של המציאות, גם אחרי בריאת העולם / הזמן והמקום, עדיין גם עכשיו המצב זהה לחלוטין לזה שהיה לפני בריאת הזמן והמקום. מצד המהות של המציאות שממנה עשויים תחושת הזמן והמקום, מצד המהות האחת אין כרגע זמן ומקום.
ועכשיו נעבור לנקודת האמת בדעות המנוגדות לעיל:
דעה 1 - המקום והזמן נבראו. זה כמובן משקף את הרעיון הפשוט שמסביר שגם המקום וגם הזמן הם מתהווים על ידי משהו חיצוני להם.
המקום הוא סוג של תחושה / ישות / הוויה וגם הזמן הוא סוג של תחושה / ישות / הוויה. המקום הוא אינו ההוויה עצמה וגם הזמן הוא אינו ההוויה עצמו. אלו ביטויים שונים של ההוויה אך הם אינם היא עצמה. גם המקום וגם הזמן שניהם מתהווים בכל רגע מחדש על ידי המציאות כנ"ל.
ויש גם את הצד השני שאומר שהזמן והמקום נצחיים.
נקודת האמת היא כי באמת מצד המהות האמיתית של הזמן והמקום, הרי שהם בכלל נמצאים באחדות גמורה עם הבורא דהיינו, המהות הנצחית של המציאות, כך שמצד האמת שניהם באמת נצחיים, מצד המהות הנצחית שלהם.
כאשר האדם אומר שהזמן נברא, הרי שהוא אומר שיש לפני בריאת הזמן ואחרי בריאת הזמן.
כאשר האדם אומר שהזמן נצחי, לכאורה זה שולל את הבורא, אך באמת זה נובע מהאמת של הבורא עצמו, שמנקודת המבט שלו שהזמן בכלל לא קיים, מנקודת המבט שלו אכן הזמן הוא נצחי בדיוק כמהותה של המציאות עצמה...
תוספת:
אלוהים הוא המהות של המציאות, מהות שהיא למעלה מהזמן ולמעלה מהמקום, דהיינו, הם בתוכה, אך היא מהווה אותם ונמצאת "מחוצה" להם.
אלוהים / המציאות בוראת את העולם בכל רגע. זהו לא אירוע שהתרחש בעבר, אלא משהו שקורה בכל רגע.
השאלה היא לא מי ברא את העולם בעבר, אלא מי בורא את העולם בהווה? מי גורם לתחושת ציר הזמן עצמה להיות קיימת כרגע? ומי גורם לתחושת מרחב המקום עצמה להיות קיימת כרגע?
התשובה כמובן ברורה מאליה (אינה נצרכת להוכחה לוגית וממילא לא ניתן לסתור אותה לוגית), המציאות עצמה מהווה בכל רגע את הרגע עצמו ואת המקום עצמו. המהות של המציאות היא ההוויה שמהווה את הזמן ואת המקום בכל רגע ובכל מקום כפי מה שהם.
הכוח של חוקי הפיזיקה הוא לא יותר מאשר אשליה. מצד האמת בכל רגע ורגע נוצר עולם חדש שהיה יכול להיווצר אחרת או לא להיווצר בכלל (בעיית האינדוקציה).
אלוהים הוא אינו כוח חיצוני ליקום, אלוהים הוא המהות של המציאות שמחליטה בכל רגע מה יקרה. אלוהים הוא הסיבה של כל הסיבות והרצון של כל הרצונות. אלוהים הוא המהות וההוויה של המציאות.
כאשר אדם חולם חלום, ה"אני" שלו שנמצא מחוץ לחלום וחולם את החלום, הוא האלוהים של כל מה שקיים בתוך החלום. ה"אני" שחולם את החלום, הוא הבמאי של הסרט, הוא זה שמחליט בכל רגע מה יהיה בחלום ואיך החלום יראה.
לכן בבת אחת החלום יכול להשתנות מקצה אל קצה. האדם ברגע אחד יכול להיות במקום אחד... ואחרי רגע להיות במקום אחר בתוך החלום בלי לשים לב לשינוי הקיצוני... זה שחולם את החלום...
050-3331-331