ובו יתבאר העניין, של קיומם של היקומים המקבילים. וגם האם יש חיים מחוץ לכדור הארץ?

ובטרם נסביר, האם יש או אין יקומים מקבילים? נסביר, כי יקומים מקבילים, אין פירושו עוד כוכבי לכת אחרים, שבהם גם יש חיים שונים ודומים, לחיים שלנו כאן בכדור הארץ, כי אלו לא יקומים מקבילים כלל. אלא זה נכלל בהגדרה של חיים מחוץ לכדור הארץ, בעולמות מקבילים.

וכאשר מדברים על יקומים מקבילים, מתכוונים לומר שיש עוד מרחבי מקום וזמן, שהם מקבילים למרחב המקום והזמן שלנו. ולצורך ההמחשה נאמר, כי הכוונה היא, שממש כרגע ברגע הזה ממש, ובמקום הזה ממש, יש עוד כדור ארץ, שדומה ושונה לכדור הארץ שלנו במקצת, והוא נמצא בדיוק במיקום של כדור הארץ הנוכחי שלנו. (כי אם הוא דומה בשלמות, אז הוא אחד. וגם אם רק סביבתו שונה, גם זה מגדיר אותו כשונה).

והרעיון של היקומים המקבילים, הוא שמרחב המקום והזמן שלנו הם אין סופיים, אבל יש עוד מרחבי מקום וזמן אין סופיים, שהם קיימים במקביל אחד על השני ואחד בתוך השני. והכל בתוך מרחב מקום אחר גדול עוד יותר, שמכיל את כל מרחבי המקום שלנו. והכל בתוך מרחב זמן אחר, שמכיל את כל מרחבי הזמן שלנו. וגם מרחב המקום הזה הגדול ביותר, גם הוא יש לו עוד מרחבי מקום אחרים מקבילים לו וכולי, עד אין סוף.

והשאלה הנשאלת היא, האם באמת יש יקומים מקבילים? והאם בכלל יש חיים מחוץ לכדור הארץ? שזה הרבה יותר פשוט להבנה מאשר היקומים המקבילים? ולמה אנחנו נמצאים דווקא ביקום הזה ולא ביקום אחר? והאם אפשר לעבור בין היקומים האלו? ואיזו תועלת נותנת לאדם ההבנה, של עניין היקומים המקבילים?

והנה, התשובה לשאלה האם יש חיים מחוץ לכדור הארץ, דהיינו, האם יש עולמות מקבילים, היא די פשוטה. והיא יותר פשוטה ממה שנדמה. והתשובה כמובן, היא שכן! ורק הטועים חושבים, שיש חיים רק בכדור הארץ שלנו. והדבר דומה לאותם אנשים בימי קדם, שלא ידעו שיש חיים בצד השני של כדור הארץ. והיו להם המון "הוכחות" לכך שלא אפשרי שיהיו חיים בצד השני של כדור הארץ, כי אז אנשים יפלו מכדור הארץ, וכיו"ב שאר טעויות מחשבתיות.

והעניין הוא, כי מרחב המקום שלנו הוא אין סופי. וגם מרחב הזמן שלנו הוא אין סופי. כי אין סוף למקום ואין סוף לזמן. כי אם נגביל את המקום לכל צורה וגבול שהם, הרי שתמיד הצורה והגבול של מרחב המקום, הוא עצמו יהיה בתוך מרחב מקום גדול יותר. וכיו"ב לגבי הזמן, שלא ניתן להגביל אותו. כי גם אם נגביל אותו, הרי שנמצא אותו בתוך מרחב זמן אחר גדול עוד יותר.

ובנוסף על כך שמרחב המקום והזמן הם אין סופיים, גם הפוטנציאל של המציאות, גם הוא אין סופי. כי הטועים חושבים, שהפוטנציאל של המציאות שלנו הוא סופי, וכי הוא מוגבל לחוקי הפיזיקה וחוקי הטבע וכיו"ב. והם שוכחים, שגם כל חוקי הפיזיקה, הם רק אפשרות אחת מיני אין סוף אפשרויות אחרות.

והם גם שוכחים, שאין שום חוקי טבע אמיתיים באמת. כי כל חוקי הטבע, הם רק תיאור של התצפיות של בני האדם במקום וזמן מוגבלים. אך החוקים עצמם לא קיימים כלל. ואין שום חוק שאומר, שהחוקים האלו חייבים לעבוד בכל מקום ובכל זמן. ואפילו אין חוק, שאומר שחוקי הפיזיקה אמורים לעבוד ברגע הזה ובמקום הזה, כי הפוטנציאל, הוא אין סופי, והמציאות לא מחויבת אף אחד, לשמר עבורו את חוקי הפיזיקה שלו. והכל יכול להשתנות בפחות מרגע אחד וכולי.

והחושבים כך, הם אנשים זקנים שחיים בבית קברות, שבו אין שום התחדשות כלל. כי מי שחושב שהמציאות שלנו ברגע הזה, היא המשך של המציאות שהייתה ברגע הקודם, הוא איש מת מהלך. כי הוא לא רואה את האמת, שהכל מתחדש בכל רגע מחדש, ללא שום תלות ברגע הקודם.

והם זקנים, משום שהם חיים בתוך תודעת זמן מוגבלת, שבה הכל מוגדר ומוגבל. והם לא נהנים מהחיים, כמו אדם צעיר שנהנה מכך שכל דבר הוא חדש לגמרי עבורו. שזה אפשרי, רק על ידי ההבנה שהכל מתחדש בכל רגע מחדש. (ויש גם יתרון להיות זקן, שאז יש יציבות. וזה נובע רק מהשכל של האחדות, ששם שום דבר לא משתנה לעולם).

ובכל נקודה של מקום וזמן, יש בה אין סוף אפשרויות אפשריות, כיצד אותה נקודת מקום וזמן תיראה.

ומאחר שמרחב המקום שלנו הוא אין סופי, ומאחר שמרחב הזמן שלנו הוא אין סופי, ומאחר שמרחב האפשרויות והצורות השונות של המציאות גם הוא אין סופי, הרי שזה אומר שאנחנו כאן, לא יותר מאשר אפשרות אחת, מיני אין סוף אפשרויות נוספות, שפרושות על פני כל מרחב המקום והזמן. ומסתבר לומר, שבתוך מקום אין סופי וזמן אין סופי ואין סוף אפשרויות, כנראה שיש בהם את כל האפשרויות כולן.

וממילא זה אומר, שאך הגיוני הוא הדבר, שיש חיים בעוד כוכבי לכת אחרים. משום שאין שום סיבה, שבתוך מקום וזמן אין סופיים ואפשרויות אין סופיות, אין שום סיבה לחשוב, שיהיו חיים רק כאן בכדור הארץ הקטן שלנו, במקום ובזמן הזה. כי אנחנו לא יותר מאשר רק צורה אפשרית וכולי.

ואעפ"כ ניתן אולי לומר, שאולי רק ברמת הפוטנציאל של המציאות יש אין סוף אפשרויות, אך בפועל יש רק אפשרות אחת בלבד. ולא זו אף זו, אלא שמצד הפוטנציאל של המציאות שלנו, באמת יש אפשרות אחת, שאומרת, שיהיו חיים רק בכדור הארץ שלנו. וא"כ, אולי למרות שברמת הפוטנציאל, יש אין סוף אפשרויות, אולי בפועל במקרה, יש רק את האפשרות שיש חיים, רק כאן בכדור הארץ?

וכאן נכנס לתמונה העניין של היקומים המקבילים. והוא, כי מנקודת מבט ראשונה, העניין נשמע מופרך. כי על מה ולמה שיהיו עוד מרחבי מקום וזמן שמקבילים ליקומים שלנו?! אלא, שמי שיחקור את העניין, יגלה, שאכן באמת בוודאות מוחלטת, יש עוד אין סוף יקומים מקבילים בפועל. וכיצד ניתן לחקור ולאמת את העניין הזה?

והדרך לגלות את ההבנה הזאת, היא על ידי זה שהאדם חוקר ומתבונן, על המהות של מרחב הזמן והמקום שלנו. כי הטועים שואלים, איך נוצרו בעבר הזמן והמקום. שזו שאלה של טועים, שלא מבינים שהזמן והמקום לא נוצרו מעולם, אלא הם קיימים בצורה אין סופית. כי אי אפשר בלי זמן כלשהו ובלי מקום כלשהו. ואפשר בלי זמן ומקום מוגדרים, אבל בלי זמן ומקום בכלל, אי אפשר כלל. וכפי שכבר ביארתי במקומות אחרים.

והשאלה שכן צריכה להישאל, היא מהם הזמן והמקום שלנו? ומה הם ברגע הזה ובמקום הזה ממש? וממה הזמן והמקום עשויים? ומהי מהותם? ומה מהווה אותם? ומה מכיל אותם? ומה מגביל ומגדיר אותם, להיות נפרדים זה מזה וכל אחד בצורה אחרת?

וכאשר האדם מתבונן בעניין הזה, במהות הזמן והמקום, אז הוא מגלה את האחדות של המציאות. והוא מגלה שהזמן והמקום, אלו צורות של מהות אחרת, שהיא חסרת הצורה של הזמן והמקום שלנו, וכפי שכבר ביארתי עניין זה במקום אחר.

וכאשר האדם מבין את מהות הזמן והמקום שלנו, ואת עניין האחדות של המציאות, אז הוא מבין שיש אין סוף יקומים שמקבילים ליקום שלנו, שיש בהם את כל האפשרויות האפשריות. כי כל זמן שהאדם הוא טועה, והוא מבדיל בין הפוטנציאל לבין הביטוי שלו, וכל שכן כאשר האדם הוא טועה, שהוא בכלל לא מודע לפוטנציאל, אלא רק לביטוי שלו, אז האדם באמת נופל בטעות, שאומרת שיש רק אפשרות אחת מיני רבות, והיא מחויבת המציאות, וכיו"ב כל שאר הטעויות.

אבל כאשר האדם מבין את האחדות של המציאות, שנמצאת אפילו עוד לפני רמת הפוטנציאל של המציאות (כי שם עוד אין נפרדות, אפילו לא ברמת הפוטנציאל), אז הוא מסתכל על המציאות שלנו מנקודת מבט שונה לגמרי, שיוצרת גם חוויה אחרת לגמרי וחיים אחרים לגמרי.

והעניין הוא, כי מנקודת המבט של האחדות שלפני המקום והזמן שלנו, צורת המציאות שלנו, לא קיימת יותר מאשר כל צורת מציאות אחרת. כי מצד האחדות של המציאות, כל האפשרויות כולן קיימות בו זמנית, אפילו ללא הפרדה שלהן, גם לא ברמת הפוטנציאל של ההפרדה. כי גם פוטנציאל ההפרדה, גם הוא נפרדות. ובשורש, הכל אחד ממש, ללא שום הפרדה, אפילו לא ברמת הפוטנציאל.

ובתוך האחדות של המציאות, שם כל האפשרויות קיימות כל הזמן ובכל מקום. כי שם, שום אפשרות לא קיימת, יותר מאשר אפשרות אחרת, כי שם הכל אחד ממש. ושם, כל מרחב המקום כולו וכל ציר הזמן כולו, מאוחדים ומחוברים לישות אחת ממש.

ולצורך ההמחשה נאמר, כי האחדות של המציאות, היא החיבור של כל רגעי הזמן לרגע אחד, והחיבור של כל המקומות שבעולם למקום אחד, והחיבור של המקום האחד הזה שמכיל בתוכו את כל המקומות, עם הרגע הזה שמכיל בתוכו את כל הרגעים, והכל לישות אחת ויחידה, שאפילו הגדרת זמן ומקום אין בה.

והישות הזאת, היא לא איזו ישות בדיונית שנפרדת מהמציאות שלנו, אלא היא המהות של מרחב הזמן והמקום שלנו. כי אנחנו נמצאים "בתוך" הישות הזאת והאחדות הזאת של המציאות. כי האחדות הזאת, היא גדולה יותר מאשר המקום והזמן שלנו. משום שהאחדות הזאת, שהיא מהות המציאות שלנו, היא חסרה את הצורה וההגבלה של המקום והזמן שלנו. והמכנה המשותף, הוא רחב יותר, מאשר הצורות שיש בו. ואנחנו כרגע נמצאים, בתוך האחדות הזאת.

וכאשר האדם מבין שהוא נמצא בתוך האחדות של המציאות, והוא מבין גם, שמצד האחדות של המציאות, היש והאין הם אחד, והוא לא יותר קיים מאשר לא קיים וכולי, וכאשר האדם מבין שמצד האחדות של המציאות, כמות האפשרויות היא כ"כ גדולה והיא כ"כ שווה, עד שכל האפשרויות לא נפרדות זו מזו, אפילו לא ברמת הפוטנציאל שלהן, אז האדם מבין, שאכן יש עוד אין סוף יקומים מקבילים, כי הכל קיים בו זמנית תמיד.

והעניין הוא, כי כל האפשרויות כולן קיימות כל הזמן ובכל מקום וכולי. והתודעה של האדם, אם היא הייתה חווה יותר מאשר אפשרות אחת בו זמנית, היא לא הייתה קיימת כלל. כי התודעה של האדם לא יכולה להיות בשני יקומים נפרדים בו זמנית. והיא כן יכולה להיות ביקום אחד, שדומה לאין סוף יקומים בו זמנית, אבל לא להיות בשני יקומים מקבילים בו זמנית.

כי כדי להיות בשני יקומים מקבילים בו זמנית, לשם כך האדם צריך לצאת תודעתית ממרחב המקום והזמן שלנו, ולהיות בתוך מרחב זמן ומקום אחרים, וזה תוך כדי שהוא נמצא גם כאן במקום ובזמן שלנו, בלי לצאת מהם.

ועוד נוסיף, כי אם יחווה האדם את היקומים המקבילים מצד האחדות של המציאות, הוא לא יחווה את קיומו העצמי כלל. כי מצד האחדות של המציאות, אין שום קיום עצמי נפרד כלל.

ולכן קיומה של התודעה, הוא צמצום. והתודעה של האדם חווה בכל פעם, צמצום וצורה אחרת של המציאות. והקיום של האדם, הוא לא יותר מאשר אפשרות אחת, מיני אין סוף אפשרויות, שכבר קיימות כרגע בכל מקום ובכל זמן תמיד.

וכאשר האדם רוצה להשיג איזה דבר, עליו להבין שהוא בעצם רוצה שהתודעה שלו תחווה אפשרות אחרת של המציאות. וכל האפשרויות כבר קיימות כל הזמן. ולכן שום דבר לא באמת משתנה אף פעם. כי כל המצבים כולם, קיימים כל הזמן ובכל מקום. והאדם רק נדמה לו שיש שינוי, מחמת שהוא חווה מקום וזמן מוגבלים.

וכאשר האדם רוצה לשנות את המציאות, עליו לדעת כי המציאות הזאת שאליה הוא רוצה להגיע, היא כבר קיימת כרגע ממש. והוא כבר נמצא שם כרגע ממש, בתודעה אחרת של עצמו. ועל האדם לדעת עוד, כי המציאות שממנה הוא מנסה לברוח, היא לא תיעלם לעולם, והיא תישאר קיימת תמיד. ורק התודעה המצומצמת של האדם, בכל פעם חווה צורה אחרת של המציאות. אבל באמת, גם המציאות הקודמת, נשארת קיימת תמיד. (והאפשרי, נכלל במחויב. המהות המחויבת, בצורה. שאז כל הצורות, קיומן מחוייב, למרות שהן נפרדות וא"כ הן רק אפשריות וכולי).

וכל השינויים שהאדם חווה, הם רק בגלל שהאדם לא חווה את היקומים המקבילים. כי אם האדם היה רואה בעיני שכלו, את כל היקומים המקבילים שקיימים עם אין סוף אפשרויות, הוא לא היה יכול להגדיר שום צורה כלל, בשום מקום וזמן, והוא לא היה חווה שום שינוי כלל. כי כל האפשרויות כולן, קיימות כל הזמן.

והאדם נמצא דווקא ביקום הזה ולא ביקום אחר, משום שבאמת הוא נמצא גם ביקום אחר וגם בכל שאר היקומים בכל מצבי התודעה האפשריים כל הזמן. ולכן, לא שייך לשאול למה אני נמצא דווקא כאן ולא ביקום אחר, כי האדם נמצא תמיד בכל היקומים כולם, בכל המצבים כולם.

והאדם דווקא כן יכול לעבור בתודעה שלו בין היקומים האלו, על ידי התחברות לשכל של האחדות. דהיינו, התבוננות על מהות המקום והזמן, שהיא מוציאה את האדם מחוויית המקום והזמן שלנו, ומאפשרת לתודעה של האדם לחוות עוד המון דברים נוספים, גם בו זמנית, בבחינת רצוא ושוב ובבחינת מטי ולא מטי (מגיע ולא מגיע).

וההבנה הזאת של היקומים המקבילים, משנה לאדם את החוויה האישית שלו. כי באחדות של המציאות, כל אפשרי המציאות נכלל במחוייב המציאות. כי כאשר הכל קיים כל הזמן בו זמנית, אז אין שום הפרדה בין האפשרי לבין המחוייב כלל. כי אפשרי המציאות, קיים רק כאשר יש שינויים, שאז אפשרי, שיהיה כך או אחרת. אבל כאשר הכל קיים תמיד, הכל מחוייב תמיד.

וזהו העניין של ריבוי האלוהים. שיש אין סוף אלוהים אין סופיים. כי בשורש המציאות, כל אין סוף הישויות שנפרדות זו מזו בנפרדות של המציאות, הן כולם מתאחדות לישות אחת, שמצד האמת כל אחת ואחת מהן ממלאת את כל המקום ואת כל הזמן. כי הכל...